העליון: לא הוכח קש"ס בין מחלת הנפש למעשה הרצח- עונש מאסר עולם יעמוד בעינו - פסקדין

השופטת א' חיות:

התשתית העובדתית וההליכים בבית משפט קמא

1.        ביום ה-21.11.2004 לפנות בוקר קטל המערער את גרושתו, סאחרה ארשיד (להלן: המנוחה), לאחר שנעץ בגופה במקומות שונים סכין בעלת להב באורך של 14 ס"מ, לא פחות משבע-עשרה פעמים.

           המערער היה נשוי למנוחה במשך כעשרים שנים ומנישואים אלה נולדו שלושת ילדיהם. במהלך תקופת נישואיהם נהג המערער אלימות מילולית ופיסית כלפי המנוחה וביוני 2004 התגרשו בני הזוג. לאחר הגירושים המשיכה המנוחה להתגורר בביתם שבדיר חנא ואילו המערער עבר להתגורר בחדר המצוי בחצר האחורית של הבית אך בין בני הזוג נתגלעו מחלוקות בעניין חלוקת הרכוש. ביום 20.11.2004, סמוך לחצות, לאחר שהמערער נכנס לבית המנוחה ושמע אותה משוחחת בטלפון הנייד עם גבר כלשהו הוא חזר לחדרו אך שב למקום כשעתיים וחצי מאוחר יותר ולאחר שהצטייד בסכין אותה נטל מן המטבח, נכנס לחדר השינה של המנוחה ונעל את הדלת. המערער העיר את המנוחה משנתה בעודו אוחז בסכין ולאחר דין ודברים שהתפתח ביניהם, נעץ את הסכין בפניה, בצווארה ובידיה שבע-עשרה פעמים ואז קפץ מן החלון. ילדיהם של בני הזוג התעוררו משנתם למשמע צעקותיה של אימם אך לא הצליחו לפתוח את דלת חדרה. את דלת החדר פתחה לבסוף המנוחה אך מיד לאחר מכן התמוטטה לעיני ילדיה בפתח המטבח ומתה סמוך לאחר מכן כתוצאה מאיבוד דם.

           בגין מעשים אלה הועמד המערער לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ש' שטמר, ר' שפירא ור' סוקול) באשמת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) ו-301 לחוק העונשין, תשל"ז-1979 (להלן: חוק העונשין).

2.        המערער לא כפר בכך שבא אל חדרה של המנוחה ודקר אותה בסכין לאחר שקודם לכן שמע אותה מדברת בטלפון עם גבר זר, אך הוא העלה להגנתו שתי טענות מרכזיות. ראשית טען המערער כי הוא אינו נושא באחריות פלילית משום שביצע את המעשה בהשפעת מחלת הסכיזופרניה שממנה הוא סובל ובהסתמכו לעניין זה על הסייג הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין. שנית ולחלופין טען המערער כי פעל מתוך הגנה עצמית בדוקרו את המנוחה משום שהיא תפסה את הסכין בה אחז ודקרה אותו בידו וכן מנעה ממנו לברוח דרך החלון. בהכרעת הדין דחה בית משפט קמא את טענת המערער בדבר התקיימות הסייג של אי שפיות הדעת במקרה דנן. בית המשפט ביסס את מסקנתו זו על חוות דעת רפואיות שהוצגו בפניו מאת ד"ר מירז וד"ר מסאלחה וקבע כי המערער אכן אובחן בעבר כחולה במחלת הסכיזופרניה אך בעת ביצוע המעשה היתה המחלה ברמיסיה והמערער לא פעל תחת השפעת מצב פסיכוטי. עוד קבע בית המשפט כי יכולתו של המערער להבין את מעשיו ולשלוט בהתנהגותו לא הוגבלה כלל. בית משפט קמא הוסיף ודחה את טענת המערער כי פעל מתוך הגנה עצמית בקובעו כי נוכח כמות הדקירות ומיקומן וכן נוכח המניע למעשה לא עלה בידי המערער לעורר ולו ספק סביר שמא ביצע את המעשה מתוך הגנה עצמית. משכך הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה.

3.        לאחר שהורשע בעבירת הרצח שב המערער בשלב הטיעונים לעונש וביקש להסתמך על מצבו הנפשי לביסוס הטענה כי יש להסתפק לגביו בענישה מופחתת ואין לגזור עליו מאסר עולם כעונש חובה. המערער נסמך בהקשר זה על הוראת סעיף 300א(א) לחוק העונשין וטען כי בשל מחלת הנפש ממנה הוא סובל הוגבלה במידה ניכרת יכולתו להבין את אשר עשה או להימנע מעשיית המעשה. בעקבות טענה זו הציגה התביעה באותו שלב חוות דעת משלימה מטעם ד"ר מירז לעניין הענישה המופחתת, אשר שללה קיומו של קשר סיבתי בין הבעיות הנפשיות שמהן סובל המערער ובין המעשה שביצע ואילו ד"ר מילר מטעם המערער חיווה דעתו מנגד כי קיים קשר סיבתי כאמור. בית משפט קמא שמע את חקירת שני המומחים על חוות דעת אלה בשלב הטיעונים לעונש וקיבל כהנחת מוצא את העובדה שהמערער אכן סובל מהפרעת אישיות חמורה בציינו כי לקה בעבר באירועים פסיכוטיים בגינם אושפז ואף אובחן כחולה סכיזופרניה. יחד עם זאת הדגיש בית משפט קמא כי ההתקף הפסיכוטי האחרון של המערער אירע כשנה וחצי לפני ביצוע הרצח וכי על פי חוות הדעת הרפואיות שהוצגו היתה מחלתו ברמיסיה בעת ביצועו. עוד קבע בית המשפט כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מעשה הרצח ובין ההפרעה הנפשית החמורה בה לוקה המערער או כי המערער היה שרוי בעת ביצוע המעשה במצב שהוא קרוב להעדר יכולת להמנע מביצוע העבירה. בעניין זה בחר בית משפט קמא לאמץ את חוות דעתו של ד"ר מירז אותה העדיף על פני חוות דעתו של ד"ר מילר, בציינו כי חוות דעתו של ד"ר מירז נסמכת על הסתכלות במהלך אישפוז שארך כשלושה שבועות בסמוך לאחר הרצח בעוד שד"ר מילר בדק את המערער כשנה וחצי לאחר האירוע. תימוכין לחוות דעתו של ד"ר מירז מצא בית המשפט בסיכום ייעוץ שערך הפסיכיאטר ד"ר קרלוס גילוני לאחר שבדק את המערער בחדר המיון של בית החולים לגליל המערבי - נהריה סמוך לאחר ביצוע הרצח וקבע כי אין עדות למצב פסיכוטי או להפרעה בשיפוט וכי המערער מודע למצבו.

           בית המשפט הוסיף וקבע בגזר-הדין כי מן הראיות שהיוו בסיס להכרעת הדין עולה שהמערער פעל באופן רציונאלי, כי היה לו מניע וכי הוא תכנן את ביצוע הרצח בקור רוח כפי שאף מעידים דבריו הסדורים וברורים לאחר ביצועו. משכך סבר בית משפט קמא כי לא הוכח שיכולת השליטה של המערער על מעשיו היתה פחותה מזו של אחרים המבצעים מעשה רצח מתוך קנאה וכעס ללא רקע של בעיות נפשיות. אדרבא מן הראיות עולה, כך נקבע, כי המערער ביצע את המעשה תוך "שליטה ומחשבה בהירה ומתוכננת". אשר על כן דחה בית משפט קמא את טענת המערער כי מן הראוי להסתפק בעניינו בענישה מופחתת על פי סעיף 300א לחוק העונשין וגזר עליו מאסר עולם. למעלה מן הדרוש הוסיף בית המשפט וקבע כי אפילו היה המערער מוכיח שהמעשה שביצע הושפע ממצבו הנפשי לא היה מקום להפחית בעונשו בנסיבות המקרה דנן, בציינו כי הפחתת העונש על פי סעיף 300א לחוק העונשין שמורה למקרים יוצאי דופן בהם מחייבת תחושת הצדק שלא לגזור מאסר עולם, מה שאין כן בענייננו נוכח העובדה שהמערער הונע על ידי תוקפנות, אלימות ואי-כיבוד האוטונומיה של גרושתו לנהל את חייה כראות עיניה.

טענות הצדדים

4.        המערער אינו קובל על הכרעת הדין המרשיעה וערעורו מופנה כנגד גזר-הדין בלבד. לטענתו התעלם בית משפט קמא מנסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות והמיוחדות וממצבו הרפואי והנפשי אשר בהתקיימם מן הראוי היה להפחית בעונשו לפי הוראות סעיף 300א לחוק העונשין. המערער עומד בהקשר זה על כך שהוא אושפז מספר פעמים בשל מצבו הנפשי ועל כך שבעבר (בשנת 2002) כאשר המשיבה ביקשה להעמידו לדין בגין תקיפת אשתו המנוחה הוא אובחן כמי שסובל מסכיזופרניה פרנואידית ונמצא כי אינו כשיר לעמוד לדין. עוד טוען המערער כי בשנת 2003 הוא שוחרר מאשפוז בבית החולים והומלץ לו להמשיך בטיפול תרופתי, אך במהלך שנת 2004 הפסיק את נטילת התרופות והדבר השפיע עליו לרעה, כעדות בתו התומכת בגרסתו בעניין זה. כמו כן טוען המערער שהוא הביא עימו את הסכין לבית המנוחה על מנת להגן על עצמו מפני בני משפחתה, מהם חשש, ולא כיוון שתכנן לרצוח אותה. לכן, לשיטתו, לא ניתן ללמוד מעצם הבאת הסכין על כך שקיבל באופן מודע החלטה לרצוח ואף לאחר שדקר אותה (כאשר ניסה להתגונן מפניה) הוא לא הבין כלל שגרם למותה.

           המשיבה מצידה טוענת כי לא מתקיימים התנאים בהם רשאי בית המשפט להפחית מעונשו של מי שהורשע ברצח. לטענתה גם המומחים מטעם המערער הסכימו כי במועד ביצוע הרצח היתה נסיגה במחלת הנפש ממנה הוא סובל וצדק על כן בית משפט קמא בקובעו כי המערער לא ביצע את הרצח בשל אותה מחלה וכתוצאה ממנה. עוד טוענת המשיבה כי בית משפט קמא צפה בקלטות בהן תועדה חקירתו של המערער סמוך לביצוע הרצח והתרשם כי תשובותיו סדורות ומדוייקות בלא ביטוי למחלת נפש ובהתרשמות זו אין מקום להתערב. כן מצביעה המשיבה על כך שהפסיכיאטר שבדק את המערער בחדר המיון סמוך לאירוע התרשם כי המערער לא פעל תחת מצב פסיכוטי ויש ליתן לכך משקל נכבד. המשיבה מוסיפה וטוענת כי בצדק אימץ בית משפט קמא את חוות דעתו של ד"ר מירז, אשר ציין מפורשות שלא מתקיים קשר סיבתי בין מחלת הנפש של המערער לבין ביצוע הרצח, בהדגישה בהקשר זה בין היתר כי ד"ר מירז הוא שבדק את המערער עוד בשנת 2002 בקשר עם אירוע אלים קודם במהלכו תקף את המנוחה ואיים עליה ובאותו עניין, בניגוד לאירוע שבפנינו, מצא ד"ר מירז כי המערער אינו כשיר לעמוד לדין בשל מצבו הנפשי. נוכח היכרותו ארוכת השנים של ד"ר מירז עם בעיותיו של המערער ונוכח העובדה שחוות דעתו הנוכחית נסמכת על הסתכלות במהלך אישפוז של כשלושה שבועות סמוך לאחר ביצוע הרצח, סבורה המשיבה כי בצדק העדיף בית משפט קמא את חוות דעתו של ד"ר מירז על פני חוות דעתו של ד"ר מילר, המבוססת על חומר רפואי ישן ומתעלמת מחומר החקירה ומהכרעת הדין הקיימים בפרשה. המשיבה מוסיפה ומצביעה על כך שלמערער היה מניע ברור לרצוח את המנוחה נוכח הסכסוך שהיה ביניהם על רקע גירושיהם ובעקבות ניסיונותיו החוזרים ונשנים שלא צלחו להתפייס עימה ומעשיו לא נבעו מבעיה נפשית או ממציאות דמיונית. לבסוף טוענת המשיבה כי צדק בית משפט קמא בקובעו שאפילו היו תנאי סעיף 300א(א) לחוק העונשין מתקיימים אין זה המקרה המצדיק הפחתה בעונש.

דיון

5.        הערעור שבפנינו מופנה כנגד גזר-הדין והוא מתמקד בסוגיית הענישה המופחתת נוכח מצבו הנפשי של המערער. סעיף 300א לחוק העונשין עליו נסמך המערער בהקשר זה נתווסף לספר החוקים הישראלי בשנת 1995 במסגרת תיקון 44 לחוק והוא מקנה לבית המשפט סמכות ושיקול דעת ליתר גמישות בענישה באותם המקרים הבאים בגדר אחת הקטגוריות הקבועות בסעיף 300א לחוק העונשין. במקרים אלה הוסמך בית המשפט לסטות מעונש של מאסר עולם, אותו לפי הוראת סעיף 300(א) יש לגזור כעונש חובה על מי שהורשע בעבירת רצח, וכבר נפסק כי המשותף לכל אותם המקרים הוא הצורך ליתן מענה על דרך של ענישה מופחתת למקרים חריגים בהם "גם אם אין מנוס מלהטביע על מצחו של העבריין את אות 'הרוצח',... עלולה גזירתו של מאסר עולם על נאשם מסוג זה לטעת בלב תחושה של אי צדק מסויים" (ע"פ 5413/97 זורבליוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 541, 557 (2001). כן ראו: ע"פ 1855/05 פרישקין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.2008) (להלן: עניין פרישקין); אליהו מצא "אחריות מופחתת בפלילים" ספר לנדוי 933 (כרך ב', 1995)).

           וכך קובע סעיף 300א לחוק העונשין:

על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה:

(א)   במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח -

(1)   להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

(2)   להימנע מעשיית המעשה.

(ב)   במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה, בנסיבות הענין, מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף 34טז לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח, לפי סעיפים 34י, 34יא, 34יב.